"מומר"
עירובין למעשה דף סט
"מומר"
בגמרא מבואר שיהודי מומר לע"ז, או לחלל שבת בפרהסיא בפני אדם גדול - לא מועיל לו עירוב חצירות וצריך לשכור ממנו את הרשות בכסף. כיוון שגם בו גזרו חכמים שלא יגורו בשכנותו שמא ילמדו ממעשיו.
במשנה בתחילת הפרק מבואר שלשיטת רבן גמליאל צדוקי דינו כישראל. וכך נפסק להלכה כיוון שמנהג אבותיו בידיו.
במשנ"ב הביא מחלוקת לגבי צדוקי המחלל שבת בפרהסיא וצידד להחמיר שיש לשכור ממנו כיוון שעיקר טעם התקנה "שלא ילמד ממעשיו" רלוונטי גם לגביו.
והוסיף במשנ"ב שאם הוא מומר "להכעיס" ולא לתאבון, בכל עבירה שעובר אפילו פעם אחת נחשב כמומר שאין מועילו לו העירוב חצירות ויש לשכור ממנו.
היכן זה פוגש אותנו?
כיום אנו חיים במרחב ציבורי בו רוב האנשים הם יהודים שאינם שומרים תורה ומצוות, כשרובם נוהגים כך לא להכעיס אלא כיוון שכך חונכו.
לשיטת המשנ"ב הנ"ל כיוון שיש חשש שנלמד ממעשיו יש לשכור מיהודים אלו את רשותם.
החזו"א האריך וכתב שודאי שתינוקות שנשבו דינם כיהודים ומועיל להם עירוב החצירות, ולא גזרו חכמים על כל הולך בדרך עיקש שלא נלמד ממעשיו.
"והם בחזקת שאם נודיע לו ונשתדל עמו כשיעור ההשתדלות הוא ראוי לשוב ממעשיו! ושיעור ההשתדלות תלוי לפי התבוננות הדיינים כאשר יופיע ברוח קדשם בהכרעת דינו ויש לדון על כל איש ואיש בפרט"
הערה: יש שרצו לומר שמומר דינו כנכרי רק לחומרא אך יש להחמיר בו גם כיהודי כגון:
א. שאם דר מומר אחד ויהודי אחד בחצר אוסר. ולא כגוי שרק אם יש שנים, אוסרים.
ב. שלא ניתן לשכור משכירו ולקיטו של מומר..
ג. שלא ניתן לשכור ממנו בפחות משוה פרוטה..
רע"א פסק להחמיר
החזו"א פסק להקל
החיי אדם נשאר בצ"ע
"מומר"
בגמרא מבואר שיהודי מומר לע"ז, או לחלל שבת בפרהסיא בפני אדם גדול - לא מועיל לו עירוב חצירות וצריך לשכור ממנו את הרשות בכסף. כיוון שגם בו גזרו חכמים שלא יגורו בשכנותו שמא ילמדו ממעשיו.
במשנה בתחילת הפרק מבואר שלשיטת רבן גמליאל צדוקי דינו כישראל. וכך נפסק להלכה כיוון שמנהג אבותיו בידיו.
במשנ"ב הביא מחלוקת לגבי צדוקי המחלל שבת בפרהסיא וצידד להחמיר שיש לשכור ממנו כיוון שעיקר טעם התקנה "שלא ילמד ממעשיו" רלוונטי גם לגביו.
והוסיף במשנ"ב שאם הוא מומר "להכעיס" ולא לתאבון, בכל עבירה שעובר אפילו פעם אחת נחשב כמומר שאין מועילו לו העירוב חצירות ויש לשכור ממנו.
היכן זה פוגש אותנו?
כיום אנו חיים במרחב ציבורי בו רוב האנשים הם יהודים שאינם שומרים תורה ומצוות, כשרובם נוהגים כך לא להכעיס אלא כיוון שכך חונכו.
לשיטת המשנ"ב הנ"ל כיוון שיש חשש שנלמד ממעשיו יש לשכור מיהודים אלו את רשותם.
החזו"א האריך וכתב שודאי שתינוקות שנשבו דינם כיהודים ומועיל להם עירוב החצירות, ולא גזרו חכמים על כל הולך בדרך עיקש שלא נלמד ממעשיו.
"והם בחזקת שאם נודיע לו ונשתדל עמו כשיעור ההשתדלות הוא ראוי לשוב ממעשיו! ושיעור ההשתדלות תלוי לפי התבוננות הדיינים כאשר יופיע ברוח קדשם בהכרעת דינו ויש לדון על כל איש ואיש בפרט"
הערה: יש שרצו לומר שמומר דינו כנכרי רק לחומרא אך יש להחמיר בו גם כיהודי כגון:
א. שאם דר מומר אחד ויהודי אחד בחצר אוסר. ולא כגוי שרק אם יש שנים, אוסרים.
ב. שלא ניתן לשכור משכירו ולקיטו של מומר..
ג. שלא ניתן לשכור ממנו בפחות משוה פרוטה..
רע"א פסק להחמיר
החזו"א פסק להקל
החיי אדם נשאר בצ"ע
