"אין מערבין אלא לצורך מצוה"

מושג בעירובין דף פב

"אין מערבין אלא לצורך מצוה"

מבואר בגמרא שעירוב תחומין מערבין רק לצורך מצווה, ולא לצורך דבר הרשות.

להלכה נפסק שאם עירב לצורך מצוה רשאי לטלטל גם לדבר הרשות. 
וכן אם עירב לצורך דבר הרשות נחשב כעירוב, ולא נחשב כיוצא מחוץ לתחומו.

היכן זה פוגש אותנו?

מצינו כמה דוגמאות לצורך מצוה:

א. מותר לערב כדי ללכת לבית אבל, או לבית משתה של נישואין. או ברית מילה.

ב. מותר לערב כדי להקביל פני רבו, או לקבל פני חבירו הבא מן הדרך. וכן כדי לחזור לביתו לאשתו וילדיו.

ג. מותר לערב כדי לצאת ולפקח על עסקי רבים.

ד. אדם הירא מגויים או גנבים מותר לערב כדי לברוח מהם.

ה. תפילה בציבור: במהרי"ל כתב שאי אפשר לערב כיוון שתפילה במנין אינה מצווה.. אך במגן אברהם פסק שלשו"ע שיש ללכת ד מיל כדי להתפלל במנין, וכן מצינו שרבי אליעזר שחרר עבדו כדי לצרפו למנין מוכח שתפילה במנין מצוה היא, וודאי מותר לערב לשם כך.

ו. טיול: לגבי הפלגה בספינה תוך ימים לפני שבת נחלקו הראשונים האם נסיעה לסחורה נחשבת כמצוה, ומשמע שנסיעה לטייל לכו"ע אינה נחשבת מצוה.
הרמ"א פסק כתרומת הדשן שטיול בפרדס נחשב גם מצוה. (ויש שכתבו שהתרומת הדשן פסק זאת רק ביו"ט שנצטווינו לשמוח בו, ולא בשבת שהצווי להתענג והטיול אינו עונג..) 

יש לציין שבשו"ת אז נדברו כתב שאין לטייל בשבת מפני המזיקים, וחילול שבת יקרא ולא ניתנו שבתות אלא כדי שיעסקו בהם בתורה. ושלא יעשו את השבת ליום של שחוק ובידור כמנהג הגויים ביום חגם.. 
וכן בבן איש חי כתב שאין לבטל את השבת שניתנה לעונג הנפש לענגה בתורה וקדושת היום, בטיולים שאין בהם מועיל..

שנזכה להשיב משבת רגלינו.. ולקרוא לשבת  עונג.. עונג הנפש..

Coi בניית אתרים
0
דף הבית טלפוןwaze