1. רשות היחיד
2. רשות הרבים
3. כרמלית
4. מקום פטור

1. שטח של ארבעה טפחים על ארבעה טפחים[1].
2. מוקף במחיצה הצמודה לקרקע, או סמוך לה בתוך ג' טפחים[2]. ומגיעה לגובה של לפחות עשרה טפחים.[3]

1. השטח מעל הרשות הנ"ל עד הרקיע, נחשב כרשות היחיד.
2. רשות היחיד יכולה להיות גם תלויה באויר או מונחת על גבי חפץ.

1. רוחב הדרך צריכה להיות לפחות שש עשרה אמה.[4]
2. שלא תיהיה מקורה בתקרה.
3. שלא תיהיה חומה סביב, ואם יש חומה, שפתחי החומה יהיו מכוונים זה כנגד זה.
4. יש אומרים שצריך שיהיו מצויים שם 60 ריבוא בני אדם (כפי שיעור גברי ישראל במחנה), ויש חולקים ומחמירים שגם במידה ואין 60 ריבוא, תחשב כרשות הרבים, ובתנאי שהתקיימו התנאים לעיל.

1. תלוליות ושקעים ברשות הרבים, עד שיעור ג' טפחים נחשבים שחלק מקרקע הרשות. מעל ג' טפחים יש לבודקם בפני עצמם. (האם הם רשות היחיד, כרמלית, או מקום פטור)
2. צידי רשות הרבים, כלומר קצוות הדרך שאין רבים הולכים שם בדרך הילוכם הטבעית מסיבות שונות[5], אינם נחשבים כרשות הרבים.

1. האוויר שמעל גובה עשרה טפחים בכרמלית אינו ככרמלית אלא כמקום פטור.
2. בכרמלית כלול כל מקום שחכמים אסרו בו טלטול גם אם הוא רשות היחיד מן התורה. (כגון "קרפף" שהוא רשות היחידף אך אינו מיועד להילוך, ושטחו יותר מבית סאתיים)

1. השטח הנ"ל ברשות היחיד נחשב כרשות היחיד, כפי שנתבאר שרשות היחיד עולה עד לרקיע.
2. השטח הנ"ל בכרמלית, נחלקו הראשונים האם דינו כמקום פטור, או ככרמלית.[7]

• ישנם רשויות שנות – ובכל מקום יש לבדוק איזה רשות היא.
• ארבעת הרשויות הם: רשות היחיד, רשות הרבים, כרמלית, ומקום פטור.
• לכל רשות יש גדרים ומאפיינים שונים.
• מן התורה אסור לטלטל בין רשות היחיד לרשות הרבים, חכמים אסרו טלטול לכרמלית, ולמקום פטור מותר לטלטל.