יחידה 4 - עירובי חצירות ושכירות
שיעור 1 - עירוב חצירות

בעבר מבנה המגורים היה בחצר משותפת, ובה בתים פרטיים. מבחינת הגדרת הרשות כל החצר נחשבת כרשות היחיד מן התורה כיוון שמוקפת מחיצות. הבית היה שייך למשפחה אחת, והחצר למספר משפחות. בחצר היו עושים שימושים שונים כגון כביסה, אחסון, וכד'.
שלמה המלך ובית דינו חששו שאם נתיר לטלטל מהבית לחצר, אנשים יטעו ויטלטלו מרשות היחיד לרשות הרבים. ולכן תקנו שאסור לטלטל בחצר משותפת, אלא אם כן עשו עירוב חצירות. עירוב החצרות נעשה על ידי שיתוף של כל דיירי החצר, בככר לחם אחד, כגון שכל אחד מבני החצר יתן מעט קמח, או על ידי שמזכים לחם לכל בני החצר. את הלחם מניחים באחד מבתי החצר, וכיוון "שדעתו של אדם אחר פתו" נחשב הדבר כאילו כולם גרים בבית אחד. וכך נוצר מציאות הלכתית חדשה בחצר, חצר זו אינה חצר משותפת המשמשת בתים פרטיים, אלא חצר משותפת המשמשת לבית אחד המשמש את כל דיירי החצר.
 
שיתוף מבואות
מבוי הוא כעין סימטה, היצאת מרשות הרבים, ופתוחים אליה מספר חצירות. מבוי זה נחשב לרשות היחיד כיוון שמוקף ג' מחיצות, ובמידה ובצד הרביעי נעשה בו לחי / קורה מותר לטלטל במבוי.
בדומה לאיסור טלטול בחצר, אסרו חכמים לטלטל במבוי, משום שכל חצר שייכת לקבוצת אנשים, והמבוי שייך לכל החצירות כולם, וטלטול מחצר למבוי דומה לטלטול מרשות היחיד לרשות הרבים.
גם כאן כדי להתיר את הטלטול יש לשתף את כל בעלי החצירות בפת, ולהניח את הפת באחד מן החצירות.
בהלכות אלו פרטים רבים ושונים לא נאריך במסגרת זו לבאר באלו מקרים בני החצר ובני המבוי אוסרים זה על זה ובאלו לא, נציין אבני יסוד, את העקרונות, ואת ההדרכה המעשית לעשיית עירוב חצירות. כיוון שפעולה זו יחסית פשוטה לביצוע, וכל אחד יכול לעשות זאת עבור כל בני העיר נתמקד בפתרון.
האם מועיל שיתוף כעירוב
ישנה מחלוקת האם כשאנו עושים "שיתוף מבואות" כלומר מאחדים את כל החיצרות על ידי הנחת פת בחצר, האם עירוב זה מתיר גם את הבתים. הרמ"א כ' שכיום שמערבין עיר שלמה מניחים את העירוב בבית הכנסת (שאינו בית מגורים) ומועיל שיתוף זה גם לבתים. ולכאורה השו"ע חולק. ולכן כדי לצאת ידי כל השיטות יש לקחת פת ולשתף את כל בני העיר, ולכוון שיועיל גם שיתוף המבואות, וגם לערב את החצירות – ולהניח את העירוב מאחד מן הבתים.
כלים ששבתו בבית או בחצר
האיסור לטלטל בחצר, שלא נעשה בה עירוב, הוא רק על חפצים שבזמן בין השמשות היו באחד מן הבתים (מקום דיורין קבוע), הכינוי ההלכתי לכך הוא "כלים ששבתו בבית", ואין להוציא כלים אלו לחצר, או להחזירם לבית. וללא שיתוף מבואות אין להוציאם למבוי. אך חפץ שהיה מחוץ לבית המגורים בזמן בין השמשות, מוגדר כ "כלי ששבת בחצר" וגם ללא עירוב מותר לטלטלו בכל הרשויות שאין בהם דיורין קבועים כבית. כגון: חצר, מבוי, גג, קרפף  - ומותר להעבירם בין רשויות אלו (בתנאי שיש הקף מחיצות כדין ונחשבים רשות היחיד) גם ללא עירוב חצירות.
המקפיד על עירובו
פת העירוב שייכת לאחר הזיכוי לכל בני החצר באופן שווה. זכות זו היא לא תיאורטית אלא זכות אמיתית. משום כך במידה ואחד מבני החצר ירצה לאכול את העירוב, ושאר בני החצר מונעים ממנו, הם מוכיחים שאין לו באמת זכות מלאה בפת – והעירוב פסול. משום כך שצריך שלכל מי שיש לו חלק בעירוב יוכל לממש את זכותו ולאכול את העירוב. ואין לכתוב על העירוב המונח בבית הכנסת "עירוב חצירות – נא לא לגעת"
החולק את עירובו
המהות של עירוב חצירות שכל בני החצר שותפים, במידה ואחד מבני החצר אינו שותף בעירוב, או עשה עירוב נפרד מבני החצר, כיון שהוא נפרד מכולם עדיין נחשב הדבר שהבתים מחולקים, והחצר משותפת ואסור לכל בני החצר לטלטל. משום כך כשאנו באים לעשות עירוב חובתינו לערב את כל מי שנמצא בהקף המחיצות הרחב ביותר. וגם אם אדם רוצה להחמיר ולעשות עירוב נפרד בחדר המדרגות שלו, יזכה את הפת לכל העיר ולא רק לכל דיירי הבנין, כדי לא לפסול את העירוב חצירות של העיר, בכך שהוא מתנתק מעירוב זה.
עירוב חצירות כיום
כיום ברוב המקומות אין לנו את החצירות שהיו בעבר. אך עדיין יש לנו מקומות רבים, ואולי אף יותר מבעבר שהם משותפים, כגון:

• טלטול מבית פרטי לחדר מדריגות משותף.
• טלטול מחדר פרטי בבית מלון, למסדרון או לובי משותף.
• טלטול מחדר בבית חולים, למסדרון משותף.
• טלטול מחצר בנין, לרחוב.

ועוד..
אנשים רבים טועים וחושבים שאם אני מוקף כדין, אני יכול לטלטל בכל מקום, ומטלטלים למשל בתוך בית מלון, מבלי להוציא חפצים מחוץ לבנין, ואינם יודעים שאף בתוך הבנין אין לטלטל אלא אם כן נעשה בעיר / במלון, עירוב חצירות כדין.
עירוב חצירות הלכה למעשה:

1. עירוב או שיתוף  -  כיוון שישנם פרטים שונים המגדירים את השטח המשותף כחצר / כמבוי – יש לכוון שהעירוב יהיה גם שיתוף מבואות וגם עירוב חצירות, או להתנות שאם צריך יהיה עירוב, ואם צריך שיתוף שיהיה לשם שיתוף.
2. מי מערב – אחד יכול לערב לכל בני העיר, הרוצים להחמיר ולערב מסיבות שונות עירוב נוסף יש לזכות את העירוב לכל בני העיר. כדי לא לפסול את  העירוב הכללי.
3. לכמה זמן – נהגו לערב לשנה שלמה במצות הכשרות לפסח (כדי שיועיל גם בשבת חול המועד פסח) יש שהחמירו לערב כל ערב שבת, דחששו שאולי המצות יתעפשו וכד'. (ואין לברך) – יש לכלול גם את שבתות יום טוב. (אך אין לברך על עירבו ליום טוב בלבד – למעט יום הכיפורים)
4. זמן עשיית העירוב – בחול קודם בין השמשות, בדיעבד ניתן לערב בברכה בזמן בין השמשות.
5. שכירות - יש לשכור את הרשויות הנצרכות מנכרי ומומר לפני עשיית העירוב (יתבאר בשיעור הבא)
6. במה מערבין – בפת דגן או אורז. הכשרה לאכילה. שאינה מעופשת או מתולעת – וכל מי שיש לו חלק בעירוב רשאי לאוכלו, ואם מקפידים שלא יאכלו, העירוב נפסל. (בזמננו שאחד מזכה לכולם ניתן לערב בפת שאינה שלמה)[1]
7. שיעור העירוב – אם יש יותר מ 18 דיירים צריך לכתחילה שיעור של 8 ביצים שהוא שיעור חשוב של שתי סעודות הנאכלות בשבת (לר' חיים נאה כ 464 סמ"ק. ולחזו"א 800 סמ"ק, וי"א 900 סמ"ק) – ספל של נטילת ידיים מכיל כ 1000 סמ"ק. וכ' 400 גרם מצה)

ובדיעבד די ב 6 ביצים. שיעור זה מועיל לכל כמות של דיירים. (אם יש פחות מ 18 דיירים צריך שיעור גורגרת לכל דייר) – יש להקפיד ששיעור זה יהיה קיים כל השנה.[2]

8. למי מזכים את הערוב – יש לזכות לכל מי שדר בעיר הזו שהערוב יועיל לו. ולכל מי שיצטרף לעיר. ואין צריך להודיע לבני העיר ד"זכין לאדם שלא בפניו"[3]
9. על ידי מי מזכין – מזכה על ידי אחר שאין לו חלק בפת, ואפילו על ידי קטן – ראוי להמנע מלזכות על ידי בני ביתו או אשתו. וע"י בניו הנשואים מותר. גם מי שאינו דר בחצר יכול לזכות ולברך.
10. אופן הזיכוי – בעל הפת נותן לזוכה, ואומר לו:

"הגבה זאת וזכה בזה לכל מי שהשיתוף והעירוב יכול להועיל לו וגם לכל מי שהשיתוף והעירוב יוכל להועיל לו בעתיד ולכל מי שדינו כשכירו ולקיטו של הגויים או המומרים שגרים במקומות שבתחום העירוב"  
הזוכה מקבלו ומגביהו טפח.

11. הברכה – במידה ובודאות אין עירוב אחר בעיר, והמקום חייב בעירוב חצירות, הזוכה עבור בני העיר יברך לפני הזכיה: "אשר קדשנו וכו' על מצוות עירוב" ובעירוב שלנו הכולל גם שיתוף יברך "על מצוות עירובין" – ניתן לברך גם אחרי הזכיה לפני ההנחה – ובדיעבד ניתן לברך עד שקיעה. כל אחד מבני החצר שהעירוב מועיל לו יכול לברך. אין הברכה מעכבת.[4]
12. אמירת הנוסח - לאחר הברכה יאמר בעל הפת (או אדם אחר) את הנוסח הבא:

"בהדין שיתופא (בזה השיתוף) ואם מועיל גם לעירוב, שיהא גם לעירוב, יהא שרא לנא לאפוקי ולעיולי (יהא מותר לנו להוציא ולהכניס..) מן הבתים לחצר ומן החצר לבתים (עירוב חצירות) ומבית לבית, ומחצר לחצר, ומגג לגג, ומבתים וחצירות למבוי, וממבוי לכל הבתים והחצירות (שיתוף מבואות) שבמקום שהעירוב והשיתוף יכולים להועיל בהם בהוה ובעתיד וכל זה יועיל לנו ולכל הדרים במקום שהערוב והשיתוף יכול להועיל להם, וגם לכל מי שיתוסף בהם לכל השבתות ולכל הימים טובים" (אין אמירת הנוסח מעכבת – אך אמירת נוסח שאינו נכון יכול לפסול את העירוב)

13. מקום הנחת העירוב – העירוב צריך להיות מונח בכלי אחד, ולהניח את הכלי בבית מגורים[5], שהוא בתוך גבולות העירוב, בשטח שאפשר לרבע בקרקעיתו,  4 אמות / 4 אמות (2.32 / 2.32 מטר) – ויתכן שחפצים המחוברים לקרקע ממעטים שטח זה. וצריך שיהיה גישה לעירוב, אך אם צריך לעבור איסור מן התורה, או איסור דרבנן הקרוב לאיסור תורה כדי להגיע לעירוב – פסול. ועדיף להניח את העירוב גבוה טפח מן הקרקע.

הרמ"א כתב שהמנהג שלנו להניח את העירוב והשיתוף בבית הכנסת. ובעיר יש להניח בבית הכנסת הגדול וחשוב.

14. זמן חלות העירוב – העירב חל בבית השמשות, ולכן צריך שיהיה קיים עד לאחר זמן זה. במידה והעירוב נאכל או נתמעט לאחר בין השמשמות, לשבת זו כשר. לשבת הבאה לא יועיל.

 
ישנם מקרים שונים שלא חייבים לערב כגון:
1. אם אוכלים כולם בחדר אחד.
2. אוכלים ממטבח אחד כשהבית מושאל להם.
3. כשהבתים מושאלים ובעל הבית יכול להוציא אותם כשרוצה.
4. מחנה היוצא למלחמה.
5. אורח פחות מל' יום, כשיש בחצר דיירים קבועים. (אם אם כולם אורחים – חייבים)
 
משום כך כדי לערב בברכה יש לדעת שאכן מקום זה חייב, ולא נעשה כאן עירוב על ידי אחר